ירחון מעוז ישראל – אוקטובר 2019

/ירחון מעוז ישראל – אוקטובר 2019
ירחון מעוז ישראל – אוקטובר 2019 2019-10-07T06:04:17+02:00

כבר סיפרתם לילדכם?

בננו הצעיר בכפר המקראי במוזיאון כתבי הקודש בוושינגטון הבירה.

 

הקיץ, בוטלה הטיסה שלנו, הביתה לארץ, ונתקענו בוושינגטון הבירה למשך יומיים. ביקרנו במוזיאון לכתבי הקודש בניסיון להפיק את המרב מהמצב. המוזיאון נפתח רק לאחרונה, ואני חייבת לציין שהמקום הזה פשוט נהדר, אתר ראוי לספר הגדול בכל הזמנים. קומה שלמה בבניין המקסים בן שבע הקומות, הוקדשה להמחשה של סיפורי הכתובים. אפילו יש במוזיאון כפר שאפשר להתהלך בו ולהתערות עם דמויות מכתבי הקודש.

חלק מהמוזיאון המוקדש לכתבי הקודש נעזר באמצעים רב-חושיים, ביניהם חוויה אור-קולית של ימי המקרא  המלווה את ההולכים במוזיאון. הלכנו בקטע המציג את יציאת מצרים והמסע במדבר, והרגשות שהציפו אותנו כשהגענו לארץ המובטחת, היו מחשמלים. ממש לפני שעברנו את הפינה, עמדנו ליד גל אבנים ועל הקיר פסוק מיהושע ד:

“כִּי־יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר, מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם׃ וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם, אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה, בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן, נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן; וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם.

המשכנו ללכת וההתרגשות פגה עם הפסוק הבא שראינו על הקיר מעבר לפינה:

“וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אֶת־יְהוָה, וְגַם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל (שופ’ ב 10).

פניתי לבתי ושאלתי אותה: מה קרה בין הפסוק האחרון לפסוק הזה? היא הביטה בי בעיניים פקוחות לרווחה: “הם לא סיפרו לילדים שלהם”, הסבירה.

קובי ושני וחמשת ילדיהם: עילית, להב, נווה, סלה ונשר פועלים יחד. (Photo courtesy of Diante do Trono)

התקדמות לפי הקצב של המשפחה

בחודש שעבר מלאו עשרים שנה מאז שקובי ואני התחתנו. שש שנים חלפו עד שנולד לנו הילד הראשון ועוד שלוש עד שנולד השני. כבר התרגלנו לנסוע לבקר בקהילות ובכנסים, והיינו פעילים מאוד בקהילה שלנו בתל אביב. גם כשהיו לנו שני ילדים קטנים, יכולנו לקחת אותם איתנו או למצוא שמרטף. אבל כשנולד השלישי, הבנו שאנחנו צריכים להאט טיפה. וכשהגיע הרביעי התחלנו לחשוב על הכול מחדש.

ארבעה ילדים כבר היו הרבה עבודה, אבל מאחר שיש לנו שלוש בנות ובן, חשבנו לנסות להביא לעולם עוד בן. רציתי עוד ילד אבל היה לי קשה לחשוב על עוד הריון. ערב אחד, בזמן שישבתי לשולחן האוכל, אמרה פתאום בתנו הבכורה, בת העשר: “אני מרגישה כאילו מישהו חסר במשפחה שלנו”.

הדברים האלה גם אישרו לי שאנחנו באמת צריכים להביא לעולם ילד חמישי (שבסופו של דבר היה בן) וגם לימד אותי משהו על משפחה. נדמה היה שיש לאלוהים תוכנית לגבי מספר הילדים שהוא רצה במשפחה שלנו. הוא רצה שליעקב יהיו שלושה עשר ילדים, ליצחק שניים. כל משפחה היא אחרת. במסע שלנו, צוות פרגוסון היה זקוק לחמישה שחקנים כדי למלא את התפקיד שלנו בסיפור של אלוהים.

כבר היינו פעילים במשרה מלאה. הסתכלנו על משפחות של מנהיגי קהילות ובעלי עסקים מצליחים והבנו שבדרך כלל, המשפחה ניצבת ברקע בחייהם של ההורים. איש איננו טוען שההורים אינם אוהבים את ילדיהם מאוד, אבל נראה שלכולם יש תחושה בסיסית של אשמה. היה נדמה להם שאם הם יתמקדו יתר על מידה בילדיהם, הם יזניחו את הקריאה של אלוהים. משהו בזה נראה מוזר. מה התועלת אם מישהו עוזר להציל את העם כולו ומאבד את כל משפחתו?

אבל איכשהו, החברה שלנו פועלת כך.

חשבנו על זה והרגשנו כפי שמרגישים כשמסיימים להרכיב רהיט ומבינים שיש עוד כמה ברגים שלא השתמשנו בהם. הרהיט נראה בסדר, אבל בשלב כלשהו, משהו יתפרק כי הוא לא הורכב בהתאם לתוכנית. אין שום מקרה בכתובים שבו אלוהים נתן למישהו ילדים כדי להעניש אותו. הילדים תמיד היו ברכה ושכר למי שהלך בדרכי ה’, הבטחה שהחיים יימשכו באמצעותם. ידענו שכאשר מישהו מקים עסק או פעילות בהתאם לתוכנית אלוהים, הילדים שלו לא יהיו לו למכשול.

לא בלי הבן שלי

הנושא הזה ממש עלה לדיון לפני כמה שנים על כל מיני במות של מהדורות החדשות באמריקה. אדם לרוש, שחקן בייסבול מקצועי, הביא את בנו המתבגר לאימון בכל יום. אדם גם הגיע להסכם עם בית הספר של בנו, שלפיו הוא ובנו יסעו יחד למשחקים, וכל השחקנים בנבחרת אהבו את הנער. אבל בשלב כלשהו, מנהל הקבוצה החליט שבאופן עקרוני, הוא לא אוהב את הסידור הזה. “כולנו חושבים שהילד שלו הוא בחור נהדר. אבל לא נראה לי שזה צריך להיות כל יום, זה הכול. תגידו לי אתם, איפה בארץ הזאת אפשר להביא ילד לעבודה כל יום?” סימס מנהל הקבוצה. לאדם היה סולם ערכים ברור, והוא התפטר וויתר על שלושה עשר מיליון דולר שהוא היה יכול להרוויח באותה שנה.

דרייק לרוש, במרכז, בנו של שחקן הבייסבול אדם לרוש, רץ עם הנבחרת באימון אביב בבייסבול.  הוא השתתף באימוני הנבחרת במשך שנים עד שמנהל נבחרת ה”וייט סוקס” החליט שלא ראוי שילדים יגיעו לעבודה עם הוריהם. (AP Photo/David J. Phillip)

למה אנשים נוטשים עמדות עם הכנסות גבוהות או עמדות בפעילות משיחית בגלל שחיקה נפשית או במקרה של אדם, בגלל סירוב לנהל חיים שיביאו לשחיקה? לדעתי, כל עוד החברה מתעלמת מהצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר – לגדול במשפחה מלאת אהבה ואחר כך לגדל משפחה משלנו – חייהם של האנשים המצליחים הולכים ומתרוקנים. יש דגש גדול מאוד על האופן שבו כל אחד מאיתנו צריך לנהל את חייו ולהתקדם – הרגלים נכונים, אוכל נכון וניצול נכון של זמן.

משפחות אינן מתנהלות לפי השעון. לפעמים יש ילד חולה בבוקר שבו המשפחה הייתה אמורה לנסוע לדיסנילנד או ערב לפני ישיבה חשובה בעבודה – הקושי שבגידול ילדים גורם אפילו לאנשים המאורגנים ביותר לכרוע ברך ולהתפלל. לדעתי, אלוהים עשה את זה בכוונה מראש (לא את המחלות, אבל את חוסר היכולת לצפות דבר). אפילו התלמידים לא הבינו את זה בהתחלה – הם גירשו את הילדים שהפריעו לישוע כשהוא לימד, אבל ישוע גער בהם על כך שהם גירשו את הילדים. המהומה מקשה עלינו, אבל היא איננה מקשה על אלוהים. גידול ילדים שם מעצורים על השאיפות שלנו; השבת למשל נועדה למנוחה ולא משנה כמה נשתדל עם ילדים קשה לנוח. דברים אלה גורמים לנו להיצמד לאנושיות שלנו ולזכור שאנחנו תלויים באלוהים.

בננו סלה בן החמש, מדבר בכנס בברזיל

זה אפשרי

לפני כמה שנים ביקרנו עם כל המשפחה בברזיל. דיברנו בכנס עם כל מיני מנהיגים מסוימים בקהילות ובהלל. בשלב כלשהו, אחרי ששרנו שיר וסיפרנו כמה דברים, העלינו את הילדים שלנו לבמה והצגנו אותם בפני הקהל. אפילו בננו בן החמש אמר כמה דברים. שתי הדקות המקסימות שלו זכו למאה אלף צפיות ביוטיוב תוך שבוע.

ביום המחרת בכנס, ישבתי בחדר הירוק מאחורי הקלעים, וקבוצה של אנשים התחילה להצביע עליי ולדבר בפורטוגזית. הם נראו נסערים ושאלתי את הידידה שלי: “מה הם אומרים, הם כועסים עליי?” היא צחקה והסבירה. “הם אומרים שהם לא מבינים איך את יכולה לעשות את כל הדברים האלה, לשיר ולספר, לנסוע בעולם ולשרת ולגדל ובה בעת לגדל חמישה ילדים. אנשים כאן אוהבים ילדים אבל הם מפחדים להביא הרבה ילדים לעולם כי הם חושבים שלא יהיה להם זמן לשירות שלהם”.

“תגידי להם שעם חמישה ילדים אפשר לעשות כל מה שאפשר לעשות בלי ילדים. בסך הכול צריך להתחיל יותר לאט”, אמרתי.

איש איננו יכול לומר שהוא יודע את כל התשובות לכל מצב כי יש משתנים רבים במשפחה. אני יודעת שנהגנו לפי עקרונות הכתובים והמסורת היהודית שהצליחו בתרבויות רבות במשך אלפי שנים והתאמנו אותם לנסיבות בחיינו, וזה עובד. זה עובד כל כך טוב עד שהוצאנו לאור את Color Me Family, חוברת הדרכה וצביעה לתלמידות במשפחה כדי לעזור לאנשים שרוצים עצות מעשיות לגדל את המשפחה בדרכי ה’.

לא קל לבחור קודם כול במשפחה. לטווח הקצר, אנחנו רואים את ה”הצלחה” של אנשים המוכנים לוותר על חייהם האישיים בשם השליחות המשיחית או החזון של המנהל שלהם. אבל לטווח הארוך, שמירה על הקצב של המשפחה מוכיחה את עצמה ומתגמלת הרבה יותר.

חיקוי

אנשים מטבעם שואפים לפעול לפי הדוגמה שהם קיבלו. זאת הסיבה שילדים קטנים רוצים להיות “גדולים” כמו ההורים שלהם והסיבה לכך שילדים טובים מתנהגים רע כשהם בחברה רעה.

מעניין לראות צעירים שאינם יודעים לשיר, מתעקשים להיות זמרים. אולי זה קשור לתחרויות השירה האינסופיות ולסרטים שבשיאם אפשר לראות צעיר על הבמה שר שיר? זה היה ברור מאוד כשמאות אנשים התחילו לפרסם תמונות “לפני ואחרי” מלאות גאווה של הארונות הנקיים שלהם, זמן קצר אחרי שנטפליקס הקרינה סדרות כמו Marie Kondo  ו – The Minimalists – סדרות על ארגון וסידור הבית ללא עומס של חפצים. אני בטוחה שאפשר לפתור במידה רבה כך את משבר החקלאות. החקלאי הממוצע הוא בן שישים ואין אחריו טור של צעירים המבקשים לקחת לידיהם את המושכות, אבל אם אולי נפיק סדרות על החיים הייחודיים של החקלאים ועל הקהילה העוטפת אותם, יימצא לכך הפתרון.

סדרת הטלוויזיה הפופולרית Leve it to Beaver משנות ה-60-50 הציגה את חיי היום יום האידיאליים אבל לאו דווקא משפחה מושלמת.

אבל לא. חלפו הימים של Leave It to Beaver שבהם ילדים תמימים עושים מעשי שובבות והוריהם מתקנים אותם ומדריכים אותם כיצד להתנהג ולפעול נכון.

זה מכוון.

קשה למצוא בימינו סרטים המציגים משפחות חמות ומסורתיות. סרטי הילדים כמעט תמיד מציגים משפחה שבה הורה אחד חסר והילד יוצא למסע של התנגדות לחיים שההורה הנוכח מנסה “לכפות” עליו. האימהות הן בדרך כלל נבונות וחזקות (אם כי עייפות) והאבות טיפשים המדברים שטויות או לכל הפחות חלשים.

אלוהים סיפק את מבנה המשפחה כדי שלכל דור יהיה מקום בטוח להתפתח בו וללמוד את דרכי אלוהים. לכן, המשפחה היא המטרה הברורה ביתר למי שרוצה לסלק את דעת אלוהים מעל פני האדמה. ומי איננו יודע כמה גורמי ההשפעה בפוליטיקה ובתעשיית הבידור רוצים את זה בדיוק?

מעניין לציין שההפקרות המוסרית – או החופש, כפי שהם אוהבים לכנות אותה – שתרבות הפופ משבחת, מכוונת בעיקר נגד רווחת המשפחה. איש איננו טוען שזה בסדר לגנוב או לרצוח. אבל סדר היום המכוון הוא להניח את הגרזן על השורש המצווה על בני האדם להיות פוריים, להתרבות ולהעביר הלאה את דעת אלוהים.

אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך היא הנורמליזציה של זוגות החיים יחד ללא מחויבות לכל החיים. קלות הדעת שבמין אקראי באה עם חולי ושברון לב, אבל המפסידים הגדולים של המנהג הזה הם מיליוני ילדים הלומדים עם הזמן שאביהם עזב אותם. לכן, התגובה שלהם למושג של אלוהים היא: “מי זה האיש הזה בשמיים האומר שהוא כמו האיש שעזב את אימא שלי כשהיא הייתה זקוקה לו? איך הוא הולך לעזור לי להבין מי אני ומאין באתי ולמה אני כאן?”

סדרות הילדים בימינו מקדמות עלילה על ילד העוזב את משפחתו וחבר מצטרף אליו ועוזר לו להגשים את חלומו (בדרך כלל קשור למוזיקה). (Shutterstock.com)

הסיפור שלך חשוב

אילו נתתי לך שרשרת ואמרתי לך שקניתי אותה בחנות בדרך לפגישה שלנו, קרוב לוודאי שהיית מעריך אותה ועונד אותה. אבל איך היית מגיב אילו נתתי לך שרשרת וסיפרתי לך בפרוטרוט שסבתי היהודייה קיבלה אותה בגיל שתים עשרה, ולמחרת נאלצה לברוח בגלל מתקפה על הכפר שלה? היא עלתה על ספינה והפליגה לפלשתינה, הבריטים סירבו להניח לה להיכנס אבל היא מצאה מקלט מדיני בארצות הברית. היא התחתנה והביאה לעולם שבעה ילדים, אחד מהם הוא אבי, והוא העביר לי את השרשרת שהיא נשאה איתה לאורך החוויות הלאה. והיום אני נותנת לך אותה.

אין לי שום ספק שהיית רואה את השרשרת הזאת אחרת. אולי היית מתמלא כבוד מהמחשבה על השרשרת הזאת. זהו הכבוד שאנחנו צריכים להנחיל לילדינו כשאנחנו מספרים להם מנין באנו – הזרע שממנו הם צמחו עבר דורות רבים.

מלבד השרשרת, זה בהחלט הסיפור שלי. כשמספרים לי מה עבר על אבותיי כדי להביא אותי למקום שאני נמצאת בו היום, אני רוצה להמשיך את המסורת המכובדת של משפחתי.

אחד ההיבטים היפים (והמביכים) ביותר בשייכות לשושלת היהודית הוא שההיסטוריה היהודית מתועדת. נכון, לא נעים שכולם ידעו על כמה מהמעשים הרעים של אבותיי – הם בסך הכול היו משפחה של בני אדם. אבל זה חלק ממי שאני ממש כשם שהאבות הלא מושלמים שלך הפכו אותך למי שאתה. אנחנו ההמשך של סיפור ארוך. והידיעה מאין באנו מעניקה לנו מטרה – וכך גם לכל מי ששומע על הסיפור של אבותיו.

מה היה קורה אילו הילדים שלנו היו מנהלים את חייהם מתוך כבוד למצבים שעברו הדורות הקודמים של משפחתם כדי שיוכלו להגיע עד הלום? הסיפור איננו מוגבל לשושלת טבעית. סיפור המשפחה הופך לסיפורו של ילד שנולד למשפחה. אם הדור שאנחנו מגדלים יוכל להבין את העבר ולחלום על המשמעות של הסיפור הארוך לגבי העתיד, אולי פתאום זוג הג’ינס או האייפון כבר לא יהיו הדבר החשוב ביותר בעולם. אולי יהיה חשוב להם יותר כעת לעשות מעשים שיהיו חשובים יותר בעוד מאה שנה.

הרשה לי לשאול שוב: האם כבר סיפרת לילדים שלך?


עד שהמשיח באעלייתו ונפילתו של דבר אלוהיםחלק ב

הפרושים, ויליאם הולמן האנט

השנה 597 לפני הספירה – שנת ההגליה הראשונה של יהודים והצעדתם בכפייה לבבל. באותה שנה נעלמה ממלכת יהודה מעל המפה. לעם ישראל נותרה רק נבואת נחמה של ירמיהו שבעוד שבעים שנה, אלוהים ישחרר את העם מגלות בבל וישיב אותו למולדתו.

כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה, כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם; וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת־דְּבָרִי הַטּוֹב, לְהָשִׁיב אֶתְכֶם, אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה (ירמ’ כט 10). 

כעבור כשישים ושמונה שנים, כבש כורש מלך פרס את בבל. אלוהים עורר את רוחו וגרם לו להוציא צו המתיר לכל היהודים לשוב ליהודה ולבנות את בית המקדש.

רק כארבעים ושלושה אלף יהודים היו מוכנים לעזוב את בבל. שבט לוי, המנהיגות הרוחנית של הקהילה היהודית, התפורר. יהודים רבים התבוללו ונישאו בנישואי תערובת. הם החליפו את העברית בארמית, שפת בבל, והצליחו גם בעסקים וגם בשלטון. ירמיהו אמר להם להתיישב בבבל ולהתכונן לפרק זמן ארוך, לבנות בתים ולברך את בבל. החיים היו טובים יותר בגולה מאשר ביהודה השוממה. הפרסים שלטו אבל בדרך כלל התייחסו באהדה לעם היהודי המפוזר ברחבי האימפריה.

המעטים שיצאו למסע הארוך לארץ יהודה סבלו ממחסור במנהיגות רוחנית חזקה, עוני, מחסור במזון ואין סוף אויבים שמנעו מהם התקדמות כלכלית אמיתית. לכן אלוהים שלח את חגי ואת זכריה לעודד אותם להמשיך לבנות את בית המקדש. ובכל זאת נדרשו עוד יותר מעשרים שנה לסיים את מלאכת הבניין.

עזרא לימד תורה, הנגנים היללו את אלוהים והבנאים בנו את המקדש. (Ultimate Bible Picture Collection)

עזרא הסופר

עזרא היה ההשפעה החזקה והארוכה ביותר על הגולים ששבו ליהודה. הוא הגיע כשמונים שנה אחריהם. בשנת 458 הוא הביא איתו עוד 1800 כוהנים, לוויים ונגנים עם בני משפחותיהם. כשאלוהים הבטיח באמצעות ירמיהו שהעם ישוב כעבר שבעים שנה, הכוונה לא הייתה שגולי יהודה ישובו לארץ והכול יתנהל באופן חלק ללא קשיים וסיבוכים.

קודם כול, הגולים ששבו לא תמיד היו ילדי אלוהים מסורים במיוחד. רבים מהם התחתנו עם נוכריות עובדות אלילים. העם ידע מעט מאוד על תורת משה ועל מצוות אלוהים. הלוויים המעטים שעלו בשלב הראשון כדי למלא את הצרכים הרוחניים של בני העם, נאלצו לעזוב את מלאכתם ולעבוד לפרנסתם, כי העם לא שילם מעשרות. עזרא היה נחוש להפוך את המצב על פיו ולהשיב את דבר אלוהים לבני עמו הבורים.

הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל, וְהוּא־סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה… כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ, לִדְרוֹשׁ אֶת־תּוֹרַת יְהוָה וְלַעֲשֹׂת; וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט (עזרא ז 6, 10).

עותק של מגילת ישעיה במגילות ים המלח

דרוש: מנהיג פוליטי ירא אלוהים

בתוך המהומה, העוני וחוסר הוודאות, רק עזרא היה יכול לעורר בעם חזרה אמיתית בתשובה. היה ברור שהעם היהודי זקוק לשני דברים בסיסיים כדי לגבש יראת אלוהים: שלטון אזרחי טוב ומנהיגים רוחניים שילמדו אותו את דבר אלוהים.

אלוהים שלח איש כזה. נחמיה הגיע והיה המושל (בלי שכר) וארגן את התושבים. הם בנו את החומה סביב העיר כדי להגן עליה ממתקפות אויב בלתי פוסקות. התחייה פרצה כשהעם נהנה מהשילוב של נחמיה המושל עם עזרא שלימד והלוויים שהיללו את אלוהים (והיו גם נשים משוררות).

וַיַּעֲשׂוּ כָל־הַקָּהָל… וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם, מִן־הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ־חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט (נחמ’ ח 18-17).

אבל נחמיה המושל נאלץ לעזוב את הארץ לתקופה קצרה לבקשתו של המלך. כשחזר, הוא גילה שעמו חזר לאורח החיים הקודם שלו – נישואי תערובת, הזנחת המעשרות ללוויים  וחילול שבת. שוב ארגן נחמיה את העם, מינה שתי מקהלות של נגנים וזמרים ושוב הביא את עזרא כדי ללמד את תורת ה’. עזרא אהב את דבר ה’ וגיבש תוכנית לקריאת ספרי הכתובים לדורי דורות, עד עצם היום הזה.

אחר כך השתתק הקול הנבואי מפי אלוהים במשך ארבע מאות שנה. השפעת הלוויים פגה, ומנהיגים רוחניים שונים קמו ועיצבו מחדש את היהדות בהתאם להבנתם. הם החליטו שהזמנים משתנים ולכן התורה והנביאים זקוקים להסברים חדשים ולמשמעויות חדשות.

תחת שלטון היוונים

פסל של אלכסנדר הגדול

בשנת 323 הכול השתנה. אלכסנדר הגדול כבש חלק גדול מהעולם ומת. שניים ממפקדיו חילקו ביניהם את השטחים שכבש. פתולמיאוס לקח את מצרים בדרום וסלאוקיוס המליך את עצמו על סוריה צפון. ארץ ישראל הייתה בתווך ביניהם. כך החלו מאתיים וחמישים שנה של מלחמות מחרידות על אדמת ישראל. הזוועות שעוללו שתי השושלות האלה כללו חיסול בני משפחה, קנוניות, הרעלות, רצח, הוצאות להורג ומעשי טבח המוניים שאי אפשר לדמיין – וביניהם, כיבוש אדמת יהודה שוב ושוב.

הרבנים מתרגמים את הכתובים ליוונית

היו גם תקופות קצרות של שקט. פתולמיאוס הראשון הגלה אלפי יהודים למצרים והפך אותם לעבדים. בנו, פתולמיאוס השני, הוציא אותם לחופשי. אוכלוסיות גדולות של יהודים התיישבו באזורים שונים במצרים – במיוחד באלכסנדריה (שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול). הדור הצעיר של היהודים כבר דיבר יוונית ושכח את העברית והארמית. שבעים רבנים תרגמו את כתבי הקודש מעברית ליוונית כדי שדבר אלוהים יהיה נגיש לקהילה היהודית הדוברת יוונית. התרגום זכה לשם “תרגום השבעים”. הרבנים התחילו עם התורה ועם השנים תרגמו את הכול.

העם היהודי השתמש בתרגום הזה עד חורבן הבית בשנת שבעים לספירה. מאחר שהברית החדשה נכתבה ביוונית, רבים ממחבריה ציטטו פסוקים מהתנ”ך בתרגום השבעים.

אבל עם התפתחות האמונה המשיחית בקרב הגויים, הפך תרגום השבעים ל”ספר נוצרי” ומנהיגי היהודים החליטו לחזור לטקסט העברי בלבד.

ההלניזציה של העם היהודי

בינתיים התאחדו שתי השושלות היריבות של הפתולמאים והסלאוקים באזור אחד. המצביאים שיכורי הכוח האלה ויורשיהם היו נחושים לאכוף את התרבות היוונית על כל גזע ולאום תחת שלטונם. כמובן, התרבות כללה גם את האלילים היווניים. רבים מקרב העלית האריסטוקרטית היהודית, ביניכם הכוהנים הגדולים, אימצו את  אורח החיים היווני המתוחכם והמפואר. אבל העם הפשוט רצה לדבוק בתורת משה.

מטבע עם דמות של אנטיוכוס אפיפנס שחילל את מקדש אלוהים בדם חזיר

אחד השליטים הסלאוקים, אנטיוכוס אפיפנס, החליט להכחיד כל זכר ליהדות מקרב העם היהודי. הוא הפך את בית המקדש להיכל יופיטר. הוא הציב פסל של יופיטר על המזבח, הורה להקריב קורבנות אליליים ולשפוך דם חזיר על המזבח, ולהתיז את מי הבישול מסביב למקדש. הוא גם הוציא אל מחוץ לחוק את שמירת השבת והחגים. מגילות התורה נקרעו לגזרים ונשרפו. ילדים שנימולו נשחטו עם אימותיהם. בסך הכול רצח אנטיוכוס עשרות אלפי יהודים.

היהודים הליברלים נכנעו. הם היו ארציים מדי ולא רצו למות על קידוש אמונתם. מצד שני, העם הפשוט דבק בהתנגדות פסיבית. בני העם הניחו (לפי ספר דניאל) שקץ העולם קרב ושעליהם להחזיק מעמד עד שיבוא המשיח ויקים את מלכותו.

כוהן זקן וחמשת בניו

הישועה באה בדמותו של יהודה המכבי, בנו של כוהן שהאמין בהתנגדות פעילה. הוא ושלושה מאחיו התמסרו למלחמה על החופש להאמין באל עליון, קדוש ישראל. אלוהים נתן ליהודה וללוחמיו ניצחון וכעבור שלוש שנים, הם חגגו את חנוכת המקדש. חלק מיראי אלוהים בעם, שנקראו “חסידים”, החליטו להצטרף לצבאו של יהודה. זאת הייתה ראשיתם של הפרושים, שבראשית דרכם היו מסורים לדבר אלוהים.

הכוהן הגדול מאת יאן ואן יאגן.

אחרון המכבים, שמעון, הפך למנהיג בחסות האימפריה הרומאית העולה, ושלט על הארץ השלווה במשך שבע שנים. לרגע קט היו היהודים חופשיים לקיים את מנהגי אמונתם. אבל בשנת 141 לפני הספירה העניקו לו הרומאים תארים כגון מלך, שר צבא וכוהן גדול לעולם, והחסידים התנגדו לו כי שום כוהן לא היה יכול להפוך גם למלך. שני התארים יחד היו יכולים להיות רק של המשיח, משבט יהודה.

המצב לא איחר להידרדר. שמעון, אשתו ובני משפחתם נרצחו בידי חתנו השאפתן, מושל יריחו. אחד מבניו של שמעון, יוחנן הורקנוס (104-135 לפני הספירה) ניצל ואימץ לגמרי את אורח החיים היווני. הוא גם מינה את עצמו לכוהן ולמנהיג היהודים.

מאותה עת ואילך הפכה הכהונה למושחתת לגמרי. הכוהנים הגדולים קנו את מעמדם בשוחד.

התפוררות עבודת אלוהים האמיתית

במשך מאה השנים הבאות, עד הולדת ישוע, היו מלחמות, רציחות המוניות, מזימות ותרמית בין שתי השושלות היווניות שעדיין נלחמו על השליטה על הארץ, עד שבסופו של דבר נחלו תבוסה מידי האימפריה הרומאית. העם באמת היה כצאן ללא רועה. יהודי העלית, העשירים והליברלים, ביניהם הכוהן הגדול, נקטו תחבולות כדי לזכות באהדת הכובש הזר האחרון. השליטים הכוהנים החלו להיקרא “צדוקים”, והם לא האמינו לא בגן עדן ולא בגיהינום. אבל הם שמרו בקפדנות על הדת ועל מצוות התורה. ובכל זאת, הם היו מושחתים וארציים מבחינה מוסרית, וחשבו רק על דבר אחד – כוח.

הפרושים לא היו טובים מהם. כבר לא היו נביאים יראי אלוהים שידברו את דבר אלוהים, והאמונה של הפרושים הפכה לדת של מצוות ומסורות שאת רובן הם יצרו בעצמם. הם העכירו את המים ברגליהם, כפי שהזהיר ירמיהו. הם הפכו את הפחד לגורם המניע החזק ביותר לעבוד את אלוהים והתמקדו בזוטות. והם אהבו לקבל שבח מבני העם שהעריכו את אדיקותם למראית עין. מלבד שארית קטנה, המנהיגים האלה שכחו כיצד לשרת את אלוהים בענווה ולאהוב אותו בכל ליבם ונפשם ומאודם, ולשרת את רעיהם. שאול השליח כתב עליהם: אֲנִי מֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִנְאָה לֵאלֹהִים, אֲבָל קִנְאָה שֶׁאֵין עִמָּהּ דַּעַת (רומ’ י 2).

הופעת דבר אלוהים

עד שאהבת אלוהים הופיעה בדמותו של ישוע בן האלוהים, לא היה להם שום מושג מי הוא – דבר אלוהים בהתגלמות בשר. אבל הם כבר לא הכירו את דבר אלוהים הזך. הם התרחקו מאוד עם מצוות בני האדם, עד שכבר לא יכלו להכיר את בן האלוהים.

ישוע נכנס לירושלים בניצחון. (Getty)

מהדוגמה של עם ישראל אפשר ללמוד שתקופות של מהומה ומלחמה אינן מביאות ברכה לעם. הן אפילו מעוררות רשע בליבם של בני אדם. רק תפילה פעילה והפגעה יעזרו לשמור על שלום ועל חופש, והשלום הזה מאפשר למלכות האלוהים לשגשג.

קֹדֶם כֹּל אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם לָשֵׂאת תְּחִנּוֹת וּתְפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְהוֹדָיוֹת בְּעַד כָּל בְּנֵי אָדָם, בְּעַד מְלָכִים וְכָל רָאשֵׁי הַשִּׁלְטוֹן, לְמַעַן נִחְיֶה חַיֵּי שַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט בִּמְלוֹא חֲסִידוּת וְדֶרֶךְ אֶרֶץ. טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה וְרָצוּי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת (טימ”א ב 4-1).

טוב שהיו לא מעט יהודים שכן הכירו את ישוע כשהוא בא וקיבלו על עצמם להכריז את הבשורה לעולם. העולם יכול להכיר תודה לנצח ליהודים שהלכו אחרי המשיח והקריבו את חייהם למען הבשורה.

הזמנים קשים אבל אלוהים הבטיח שהוא ישיב את העם אליו באמצעות ישוע המשיח. כתוב: וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (רומ’ יא 26).

כשיבוא היום, אלוהים ישפוך את רוחו על העולם כולו וייתן לבני האדם הזדמנות להיוושע. דבר אלוהים הזך שוב יעניק חיים כשהמשיח ישוב.

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם (ישע’ ב 3).

כִּי תִּמָּלֵא הָאָרֶץ, לָדַעַת אֶת־כְּבוֹד יְהוָה; כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל־יָם (חבק’ ב 14).

בחודש הבא: דבר אלוהים בקרב הגויים

 

קראו חלק א